<h1>ריטב"א — ב"מ</h1>
<h2>דף יא.</h2>
[ב"מ ז' ע"א] ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו. טעמא דמילתא משום דאפילו ודאי פדיון פטר חמור מותר הוא בהנאה לישראל אלא שהוא ממונו של כהן, הילכך השתא דהו"ל ספק אוקי ממונא בחזקת מאריה והרי הוא ממונו של ישראל כשאר טלאים שלו ולפיכך מעשרן והן שלו, ובמסכת בכורות [י"א ע"א] אמרינן דמשכחת לה אפי' בודאי פטרי חמורים, כגון ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים והורישם לבן בתו כהן שאותו כהן חייב לפדותן שכבר נתחייבו ברשות ישראל ואילו פדאן הרי הפדיונות שלו, ואם מת הכהן והורישן לבן בתו ישראל הרי ישראל זה עומד במקומו של כהן דיורש כרעא דמוריש הוא ופודה אותם בעשרה טלאים מן הדיר שלו ואח"כ מעשרן והן שלו. מפי רבינו ז"ל.
<h2>דף יא:</h2>
[ב"מ פ"ח ע"א] ולוקח מדאורייתא מחייב. כלומר וכי מקח קובע מן התורה דאיצטריך קרא למפטר פועל דלא ליקבע כלוקח, אדרבה לוקח לא מיחייב במעשר כלל דתניא עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח, והקשה רבינו תם מהא דאמרינן בבכורות [י"א ע"ב] מנין ללוקח טבלין מן הגוי שפטור במעשר שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר לוקח מישראל חייב לוקח מגוי פטור, והתם מדאורייתא קאמר ולא מדרבנן, ותירץ דהכא בשנתמרחו כבר ברשות מוכר וכיון דמוכר פטור לוקח נמי פטור והתם בשמרחן לוקח הילכך לוקח מישראל חייב ולוקח מן הגוי פטור.
<h2>דף יג:</h2>
יש שפירשו דילפינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ולא נהירא דההיא לטיבותא דהקדש היא כדאיתא בפרק קמא דקדושין [כ"ט ע"א] ולא ילפינן הדיוט מהקדש, ואחרים פירשו דאתיא ליה מק"ו דעבד עברי ומה אם גופו קונה בכסף ממונו לא כל שכן, ולא נהירא דגוי יוכיח שקונה גופו של ישראל בכסף ואינו קונה מטלטלין בכסף דלעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה כדאיתא בבכורות [י"ג ע"ב], והנכון דטעמא משום דרוב קנינים בכסף, וכן סתם לשון קנין האמור גבי קרקעות ועבדים וקדושי אשה, וא"ת אם כן שטר נמי י"ל שאני מטלטלין דלאו בני שטרא נינהו כדאיתא בפ"ק דב"ק, ומשום דהא [טעמא] דמסתבר והכתוב גם כן אמר או קנה כדרך שבני אדם קונין לא בעי תלמודא אלא מאי טעמא דריש לקיש, וק"ל לר' יוחנן מתנת מטלטלין דליכא מעות במה תקנה, תירצו בתוס' דמודה ר' יוחנן במתנה כיון דליכא מעות דקונה במשיכה, והרמב"ן אומר דאף מתנה אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב כדכתיב ויתן להם אביהם מתנות רבות [וגו'] עם ערים מצורות ביהודה.
<h2>דף כה.</h2>
[ב"מ נ"ז ע"א] בדשמואל קמיפלגי מר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל ואיבעית אימא דכו"ע אית להו דשמואל וכו' ומר סבר אפילו לכתחלה. תמיה מילתא היאך אפשר למישרי למיעבד הכי לכתחלה בזמן שבית המקדש קיים דהא ערכך כתיב, וכי תימא דערכך כל דהו סגי דליעבד ערך לבהמת חולין והתנן [סנהדרין י"ד ע"ב] דההקדשות תשעה וכהן כדי לשומם יפה, תירץ ה"ר אלחנן ז"ל דהתם בהקדש שבא כבר ליד גזבר ורצו בעלים לפדותו, והא דהכא בהקדש שהוא עדיין ברשות בעלים ובאים בעלים לחללו, ותדע דקיי"ל [נדרים נ"ט ע"א] דהקדש שבא ליד גזבר אין בו שאילה ואילו הקדש שלא בא ליד גזבר יש בו שאילה להוציאו לחולין וכדאיתא בהדיא במסכת ערכין [כ"ג ע"א], ומיהו עדיין קשה היכי אמרינן דתרווייהו אית להו דשמואל דהא שמואל לא אמר אלא שחיללו בדיעבד, ותו דהתם בדוכתה במס' תמורה [כ"ז ע"ב] איתא לסוגיין דהכא ולא אמרינן האי פירוקא בהאי לישנא, והכי לישנא דהתם איבעית אימא דכו"ע אית להו דשמואל ואי דקא מכוין לאחולי הכי נמי ושאני הכא דלא מכוין לאחולי מר סבר כי לא מכוין נמי ומר סבר היכא דלא מכוין לא יצא, ועוד דהא מתניתין דתמורה דאיפליגו בפירושה ר' יוחנן וריש לקיש יצא לחולין קתני דהיינו בדיעבד ומנ"ל לר' יוחנן למישרי אפילו לכתחלה. והנכון דהכא לאו לכתחלה ממש, דהא ודאי ליכא למאן דשרי, אלא משום דהוה בטעות ודעתו היה שנותן להקדש דמים גמורים קרינן ליה לכתחלה, מפני שלפי דעתו הרי לא נגמר החילול עדיין והוא בא לימלך אם יש לו לשלם להקדש, וכשב"ד אומרים שאין לו לשלם הרי הוא נפטר עכשיו לכתחלה, והכי פירושו מר סבר שחיללו מדעתו על פחות (מש"פ) [משויו] אין אבל בשנתכוון לתת דמים גמורים וטעה שנפטור אותו עכשו לכתחלה לא, ומר סבר דאפילו זה שטעה נאמר לו שיצא לחולין דבר תורה, ואתא לישנא דהכא כלישנא דסוגיין דערכין, ומיהו בזמן הזה הכל מודים דאיתא לדשמואל אפילו לכתחלה וכדמוכח בערכין [כ"ט ע"א] בההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה דשרו ליה לכתחלה למיעבד כדשמואל וכדכתיבנא בפ"ק דע"ז בס"ד [י"ג ע"א].
<h2>דף לו.</h2>
ואמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. כלומר שאין אדם נאמן במיגו במקום שיש עדים כנגד טענתו שהוא טוען, והכא מיגו במקום עדים הוא דאיהו אמר דלית תמן מיא ואנן סהדי שאין אותו מקום בלא מים, ותמיהא מילתא היכי אמר רבה שיהא נאמן להכחיש עדים בטענת מיגו, והנכון דודאי לעולם איכא מיא התם וס"ד דרבה דכיון דאית ליה מיגו מתרצינן לישניה דהא דקאמר דליכא מיא לאו דליכא מיא אלא שלא מת מחמת מיא וכמאן דליכא מיא דמי, ואביי אמר שאין לנו אלא לתפוס לשונו כפשוטו, ודכוותה ההיא דזה אומר של אבותי דפ' חזקת הבתים [ב"ב ל"א ע"א] וכדכתיבנא התם, והכא רבה גרסינן בה"א כי התם, דאי גרסינן רבא קשיא דהתם אמרינן אביי ורבא אמרי תרווייהו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, ויש גורסין הכא רבא ומפרשי דההיא דהתם בתר דאהדריה אביי הכא, וכן כתבו בתוס', ואין צורך.
<h2>דף מד:</h2>
[ב"מ נ"ד ע"ב] סוף סוף הוה ליה חמישיתו. וכי תימא דנשדייה לוא"ו דויסף בין יו"ד ותי"ו דחמישית והוה ליה חמישיות, תירץ רש"י דלא אמרינן גורעין ומוסיפין ודורשין באמצע תיבה אלא בתחילת תיבה או בסופה, והקשו בתוס' דהא לגבי מרוח אשך דרשינן [בכורות מ"ד ע"ב] גורעין ומוסיפין ודורשין באמצע תיבה דדרשינן ליה מראה חשך דשדינן לאל"ף דאשך בין רי"ש לחי"ת דמרוח, וי"ל דהתם לא מוספינן ולא מחדשינן שום דינא בההיא דרשא אלא גלויי פירושא דקרא בעלמא, אבל הכא דדרשינן דין מחודש להוסיף חמישיות איתא לפרש"י, ובתוס' פירשו דלא גרעינן ודרשינן חמשיות כיון שאין זה מקרא בשום מקום.
<h2>דף נה.</h2>
[ב"מ כ"ב ע"א] וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה. פי' רש"י ז"ל דירדן לאו דוקא אלא ה"ה לנהר דעלמא ותנא על שפת הירדן הוה קאי, ולא נהירא דהא בבכורות [נ"ה ע"א] הוה אמרינן כה"ג דירדן לאו דוקא ופריך תלמודא א"כ ליתני נהר ולא פרקינן דתנא דעל שפת הירדן קאי, והנכון כמו שפירשו בירושלמי דההיא לענין קדושת ארץ ישראל היא שהירדן אחד מתחומי ארץ ישראל הוא והכתוב תלה התחום בו בין שנטל מארץ העמים ונתן לארץ ישראל או להפך וכדכתיב והערבה והירדן וגבול, והא דאמרינן בסמוך בשלמא גזלן וירדן, גזלן נקטיה בדוקא וירדן באשגרת לישן דהא ירדן לאו מההוא עניינא הוא כלל.
